ספור מלחמת השחרור – ביר עדס – יחידת החבלנים
 
בכ"ט בנובמבר 1947 הייתה שמחה גדולה בארץ והערבים החלו את ההתפרעויות וההתקפות בארץ.
כנופיה של ערבים הגיעה לגן הוואי סמוך לשפך הירקון שבתל אביב, (המשך אבן גבירול החוצה את הירקון) אל בית הקפה הסתננה כנופיית פורעים ורצחה יהודים שישבו להנאתם. פיגוע זה נחשב לפיגוע גדול.
בעקבות החלטת האומות המאוחדות החלה שמירה במגדיאל. בעמדת השמירה הוצבו שלושה שומרים. כעבור יומיים שלושה הרגה אותה כנופיה את השומר צבי ליפשיץ ברחוב המגן במגדיאל ופצעה את משה יעקובי והשלישי הזעיק עזרה. הכנופיה נמלטה מהמקום.
החלה היערכות לקראת הבאות. ההגנה גייסה כמה כיתות של החי"ש ואחת הכיתות שוכנה בבית ברחוב חנקין 44 של ספניאלטו. בבית לא גרו דיירים. הכיתה שוכנה בה ומפקדה היה אריאל שרון. אריאל שרון היה סמל. כיתת החי"ש סייעה לשומרי מגדיאל. כוח השמירה כלל למעשה שומר לילה שהיה חמוש ברובה בלתי חוקי.   
אני {גנתון} וישק'ה פוטש היינו סליקרים. בערב הוצאנו את הנשק מן הבורות ולפנות בוקר מחזירים למחבוא. הסליק עליו הייתי אחראי היה במורד המגרש בחנקין ליד גדר ביתי, שם עבר צינור המים. הבריטים שחיפשו אחר הסליקים השתמשו במגלי מתכת, על כן הטמנו את הנשק בבורות הסמוכים לצינור המים כך שהבריטים חשבו שמגלה המתכת מגלה את הצינור ולא את הסליק. הסליק נחפר במקום בו נמצאים הבתים 44 ו-46 ברחוב חנקין. במקום גר בן חנן וספניאלטו עזב את המקום. פרצנו את הגדר ויצרנו שביל דרך וכך היינו חודרים כל לילה למגרש של בן חנן מוציאים את הנשק ויוצאים דרך מגרש ספניאלטו. בבוקר עוברים במגרש ספניאלטו ממשיכים למגרש של בן חנן ומטמינים את הנשק.
בסליק הוטמנו רובים – אנגלים ואיטלקים ממלחמת העולם ה-1 וה-2. בסליק אחר הוטמן מקלע פולני. עמדה לרשותנו מכונת ירייה שוורצלוזה כבדה על גלגלים מקוררת במים. על הקנה היה צינור ממולא מים. זו הייתה מכונה מימי מלה"ע ה-1 מתוצרת אוסטריה. נמצאה בידינו מעט תחמושת עתיקה עבורה. היה עלינו לנקות את כלי הנשק ולהחזירם לסליק.
ההכנות למתקפות החלו בדצמבר והערכות למתקפות ולשמירות היו בעיצומם. ב-12 בדצמבר 1947 גויס החי"ש לחודש ימים. המתח מפני הכנופיות גאה. פלוגות החי"ש גויסו בכל המרכז והיחידות היו אזוריות על פי מקומן בארץ.
מחלקת חי"ש – מגדיאל, כ"ס, רמתיים התארגנה בקלמניה {ליד בית ברל} ומנתה כ-30 איש. המחלקה החלה להתאמן. אימון הפרט הבסיסי ביותר היה פזצט"א – פול, זחל, צפה, טווח אש. לימוד זה היה בבחינת חומר יסודי לחייל. בלילות יצאנו לסיורים, לאימוני שדה - א"ש, למארבים על גשר הירקון הישן העשוי מברזל {סמוך לצומת ירקון} וליד נחל קנה {ליד קוקה קולה היום}.
מפקד הפלוגה בקלמניה היה אשר לוי ומפקד הגדוד היה צבי גרמן. היינו יוצאים למארבים והכול בוצע במחתרת. מידי לילה הטילו הבריטים עוצר לילה. משאית הובילה אותנו בחשכה לירקונה ולפנות בוקר שבה המשאית והחזירה אותנו לבסיסנו. בתום חודש של אימונים נאספה המחלקה לפלוגה. התמקמנו בפרדס סבירסקי בכפר סבא {ליד הקאנטרי קלאב}. דרך עפר הובילה למקום. כל לילה יצאנו לסיורים ברמת הכובש, טירה וג'לג'וליה, הדבר היה חלק משגרת האימונים.
כוחות הצבא העירקים, צבא ההצלה של קאוקג'י, באו לסייע לערביי ביר עדס וקלקיליה. הערכתם הייתה שמגדיאל מהווה מקום נוח לכיבוש ותיכבש על נקלה.
לפנות בוקר יצא עזרא ספיבק רכוב על חמור להתניע את באר המים. הוא התנהל בפרדסו {היום רחוב נטעים} והתקרב לתחנת הרכבת. פרדסו גבל עם ביר עדס. כנופיה ארבה לו והרגו אותו במקום. החמור נפצע וברח לביתו. השומרים שצפו על ביר עדס הבחינו כי במקום יש הערכות ותכונה צבאית רבה, חופרים עמדות, אנשים וכלי רכב רבים מסתובבים במקום.
בעקבות התצפית תוגבר איוש העמדות במגדיאל על גבול ביר עדס. חיל המצב אייש את העמדות שנבנו במאורעות 1936 – 1939 תקופת חומה ומגדל שלא היו משופצות. העמדות היו בנויות משני פחים שביניהם מרווח של חצי מטר שמולא באדמה בגובה של חצי מטר, מלמעלה הותקן גג עץ שעליו הונחו שקי חול שיועדו להגן על החיילים. בין הגג לפחים היה חלון צר, חרך ירי, דרכו ירינו. כל העמדות במגדיאל אוישו בחיילים. עמדת שפיר עמדה בסוף חנקין {מול בית הספר תל"י}, דרומית לה עֵמדה בגבעת פריימן, דרומה משם עמדת משק בית החזירים {שביל התפוזים}. אלו היו העמדות החשובות ביותר מול ביר עדס.
השטח היה חשוף מזרחה למרחק של 400 מטר, עד הפרדסים של הערבים. הפרדס הגדול שנימצא מול פרדס שכנובסקי היה פרדס שאנטי. פרדס של ערבי מיפו ובו באר. לכל אורך השביל נטעו פרדסים של יהודים ומולם פרדסים של ערבים. אנו איישנו עמדות והם שיפצו וחפרו עמדות.
במשך שלושה שבועות התנהל קרב יריות, אך הן היו לא אפקטיביות. גגות הבתים בסביבה היו מנוקבים ככברה. היריות נורו מטווח של כק"מ.
בוקר אחד בתחילת פברואר החלו להישמע יריות. ועד המושבה טלפן למשטרת כפר סבא. הבריטים שלחו שריונית קטנה עם גלגלי גומי. השריונית נסעה עד סוף רחוב חנקין, היות שהערבים המשיכו בירי, הגיבו הבריטים בצרורות ירי ממקלע ברן והסתלקו מהר מהשטח. יותר לא שבו הבריטים לפקוד את השטח. חשש כבד אפף את הישוב היהודי שמא הבריטים ינקטו בצעדים חריפים כלפי הישוב היהודי וייטלו מהם את הרובים ואת כלי הנשק של הערבים ישאירו בידיהם.
השריונית הבריטית הסתלקה בשעה שמונה בבוקר ובשעה תשע הגענו לשטח של סבירסקי. מפקד הפלוגה, אשר לוי, קרא לי מאחר והכרתי היטב את האזור שהיה קרוב לביתי. הוא צירף אליי כוח של 6 – 7 חיילים . אחד נשא מקלע ברן והשאר עם רובים, והורה לנו לצעוד בפרדס שבו עזרא ספיבק נהרג, שם נמצא רכס ועליו ברושים במרחק 300 מטר מזרחית לבתים הצפוניים של ביר עדס. המשימה הייתה להרוג ערבי.
פסענו בשקט בפרדס, הגענו לרכס, התפרשנו, הבחנו במשאיות של עירקים פורקות ציוד. בטווח עין נגלו לעינינו שלוש או ארבע משאיות. חיילים רבים הסתובבו בשטח, כ-20 איש לערך.
קבענו את טווח הירי וכולם כאחד פתחו במטח כבד של ירי מקלעים ורובים. הבחנו שהחיילים קופצים מן המשאיות ונשכבים על האדמה החשופה. לא ידענו לקבוע האם הם נפגעו מאש כוחותינו או שמא חיפשו מחסה.
כל חיילנו כלל לא עברו מימיהם מטווח ולא ירו אפילו כדור אחד בודד. כל העת נמצאנו במחתרת ולא היה ביכולתנו אפשרות להתאמן. למעשה היינו בדרגה פחותה מטירונים כי הם התאמנו באש חיה. אני הוכשרתי שנה קודם כנוטר במגד ושהיתי חודש בבית הספר לנוטרים שנמצא בגן ילדים ליד בית החולים העמק. שם לראשונה יריתי במטווח. לפחות לי היה ניסיון כלשהו אך שאר חבריי לכיתה לא ירו מעולם. הסתבר שהייתי צלף די טוב.
אני מסופק אם היינו מסוכנים לערבים, אך לאחר שירינו 20 כדורים כל אחד, ברחנו מהמקום. לא יכולנו לקבוע לאשורנו האם אכן נהרגו מפעולה זו או לאו. זו הייתה טבילת האש הראשונה. בעקבות מטחי היריות שירינו החלו לירות עלינו מכל עמדות הערבים. זו הייתה תחילתה של המלחמה בין מגדיאל לביר עדס. המלחמה שהתנהלה בין מגדיאל לביר עדס היתה מלחמה כמו מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה מלחמה של עמדות סטאטיות כששני הצדדים יורים ממרחק, אש לא מכוונת.
מגדיאל לבדה לא הייתה מסוגלת לעמוד בפרץ ולהחזיק מעמד מול הערבים. היא גייסה לשורותיה את חיל המצב מכל האזור. העמדות היו מאוישות במשמרות באנשים מכל האזור; מרמתיים, רמת הדר, כפר הדר, רעננה ומכפר סבא.
מלחמת השחרור גבתה קורבנות בנפש. המלחמה נמשכה עשרים יום. האסון הגדול ביותר היה בעמדת שכנובסקי. בליל גשם ואפלה האנשים בעמדה סברו כי הם שומעים ערבים הקרבים לעמדה. בפאניקה שאחזה אותם הם הטילו רימון. היות והם לא היו מאומנים באימון צבאי קודם, הם לא יצאו מחוץ לעמדה וזרקו את הרימון מתוך העמדה. החלון הצר שנועד לירי ולא להטלת רימונים. הרימון פגע בתקרה. התקרה קרסה פנימה ונשמעו הדי התפוצצות. 6 – 8 אנשים שהיו בעמדה נפגעו.
הפיצוץ ארע בשעה שנשמעו הדי יריות. אחד הפצועים רץ להודיע על האסון. אף אחד לא העז לצאת לעמדה מחשש שמא ייתקל בכוחות אויב. רק שני אנשים; יוסף ירושבסקי שהחזיק ברשותו אקדח, דבר נדיר אותם ימים, ואילה פרלמן תלמידת בית ספר לאחיות. הם הגיעו לעמדה וטיפלו בפצועים והרוגים.
באותן שלושת השבועות של קרבות יצא מכפר סבא כוח של חיילים שפיצצו באבו חיג'לה בניין בן שתי קומות שהיה שייך לערבי תומך הכנופיות.
המפקדה החליטה לפוצץ את הבניין שניצב ליד הירקון {בכביש 5, בין צומת ירקון לצומת קסם}, שם עמד בניין אבו חיג'לה. הפיצוץ היה אמור להתבצע בידי כוח ב', אך הם לא חבלנים. מפקד הגדוד, צבי גרמן, שאל מהיכן ישיגו חבלן ועזרא אילון הודיע לו כי הוא חבלן. עזרא אילון היה נשק בגדוד, שירת בצבא הבריטי במדבר המערבי ביחידת הנדסה ובה למד את כל נושא החבלה. תפקידו בעצם הימים ההם היה נשק הגדוד ומשפץ נשק. בפעולה זו היו חייבים להשתתף קבוצת סבלים שיסחבו את חומרי הנפץ. עזרא הגיע רכוב על אופנוע BSA ישן.מפקד הפלוגה הגיע לפרדס סבירסקי והודיע לפלוגה ב' ש-7 חיילים מתוכם הולכים להיות חבלנים, ביניהם נבחרו שני המגדיאלים, יהודה ליכט ואני {גנתון}.
עזרא קיבל לרשותו 7 אנשים שלא ידעו שהם הולכים באותו לילה לפעולת פיצוץ. עזרא הודיע לנו כי ילמד אותנו כיצד מפעילים את מטען חומר הנפץ. עזרא חתך את פתיל השהייה באורך של 10 ס"מ לחתיכות חתיכות. פתיל השהייה נועד לפיצוץ בטווח של 10 שניות. היינו אמורים לשים את חומר הנפץ לחזק בקצה את הפתיל. כל אחד מאיתנו הכניס באשכולות את הנפץ ולמד איך מדליקים את הפתיל עם הגפרור. כל אחד זרק את האשכולות נפץ שהתפוצצו לחתיכות. עצמת הפיצוץ מצאה חן בעיני.
עזרא אילון הודיע לנו שכשנצא לפעולה, הוא בעצמו יבצע את העבודה המקצועית ואנו נהיה רק סבלים, אך אם יפגע, אז כל אחד מאיתנו צריך להיות מסוגל להצית את הפתיל ולצעוק "פוצץ", לברוח, לשכב על הארץ, לכפוף את העורף בידיים מסוככות, לחכות עד הפיצוץ ולשכב עד שכל האבנים ושאריות הבניין יגמרו ליפול.
כל הפלוגה צעדה מבית הכנסת של מגדיאל, 50 איש ו-7 סבלים ועזרא. גדליה התמנה לעוזר נשק שסחב את מנגנון והפתילים, נפצים והפריימרים. 7 איש סחבו כל אחד 15 ק"ג חומר נפץ. לא היה מספיק נשק לכן הודיעו לחבלנים ולסבלים שלא צריך רובה וציידו כל אחד מהם ברימון. החיילים יצאו בלי נשק.
חומרי הנפץ שעמדו לרשותנו היו ממוקשים נגד רכב ממלחמת העולם השנייה שנגנבו במדבר המערבי וכל אחד הכיל 3.5 ק"ג טי-אן-טי. גוף הפח של המוקשים היה די רקוב. המוקשים היו נוחים שנים במדבר המערבי מתחת לאדמה.
חמישה אנשים נשאו את המוקשים בילקוטם. 15 ק"ג היה עומס גדול לעייפה על כתפי האדם. לי נתנו ארגז עץ ובפנים קש שהגן על אצבעות דינמיט שנקראו ג'לניט. האצבעות הללו היו ישנות וכל אחת נעטפה בנייר שעווה בצבע חום-צהוב.
באמצע המסע החל הניטרו גליצרין לנזול החוצה, דבר שהיה מסוכן מאוד. על אף שהארגז העץ היה מגובב בקש למניעת זעזועים, הניטרו גליצרין החל לנזול. אף הארגז אותו נשאתי על גבי שקל 15 ק"ג. דבריו של עזרא שאמר שמספיק שכדור תועה אחד יפגע במשאו של אחד מאיתנו על מנת לפוצץ את כל העסק, ושלא יישאר מאיתנו זכר, לא שיפרו את אווירת הנכאים.
עזרא הורה לנו שעם תחילת היריות, על הסבלים לשכב על הצד כשהבטן שלנו פונה אל מקור הירי, וכך נגן בגופנו על חומר הנפץ הנמצא על הגב. כמובן שדבריו לא הוסיפו לביטחון העצמי שלנו.
צעדנו לכיוון אבו חיג'לה והחלו היריות. פרצנו לבניין, פוצצנו את הבניין וחזרנו בשלום, למזלנו. היחידי שנפצע היה השומר החדש של מגדיאל שהראה לנו את הנתיב. בלהט הקרב ירה לעצמו בשוגג ברגל. פעולה זו התבצעה בשבוע השלישי של פברואר וכעת אנו החבלנים הפכנו לבעלי ניסיון, עברו בהצלחה את טבילת האש הראשונה וכך ביטחוננו העצמי גדל.
המלחמה הסטאטית נמשכה, ומפקדנו החליט שיוצאים להתקפה גדולה על ביר עדס. התכוננו לקראת המבצע. ירד גשם זלעפות. התכנסנו בבית הכנסת הגדול במרכז מגדיאל. הפעולה בוטלה לא בשל הגשמים העזים שניתכו על הארץ, אלא בשל החלטתם של חברי הלח"י לתקוף את ביר עדס. יחידת הלח"י יצאה לפעולה הנועזת כשהם נושאים חומרי נפץ תוצרת בית על מנת לפוצץ את הבאר של שאנטי. הפעולה כשלה, הם לא הצליחו במלאכת הפיצוץ ונסוגו לאחור. היחידה השאירה את חומר הנפץ בקופסאות פח ואת הפתילים.
למחרת יצאנו לתקוף את ביר עדס. זו הייתה פעולה צבאית בגודל של פלוגה עם סיוע של קשר. פעולה הכי גדולה בעוצמתה שביצעו ההגנה וצה"ל.
למקום הגיעו אנשים שהיו חיילים בבריגדה במלחמת העולם השנייה, אנשים עתירי ניסיון קרבי. למעלה ממאה איש השתתפו בקרב. הובאו מרגמות 3 אינץ' {81 מ"מ} עם פגזים תוצרת תע"ש. זו הפעם הראשונה שהשתמשו במרגמות בקרב. המרגמות הוצבו בקצה רחוב הרצל. ילין שהיה בחזית באיטליה הוצב כמפעיל המרגמות. המקצוענים ביותר נטלו חלק בקרב חשוב זה. הוצבו סוללות מרגמות, כ- 4 במספר. מכונת ירייה כבדה הוצבה על גג בית הכנסת המרכזי במגדיאל. כל כלי המשחית הללו כוונו כולם לעבר ביר עדס.
צוות מרמת גן שבראשו היה גברתן ולו מקלע בראונינג כבד ואיתו מספר שרשראות כדורים וחצובה שהיו במערך ההתקפה. הם מיינו את הכדורים שבשרשראות להוציא את הכדורים הנותבים שלא יבחינו במקור הירי. אך למרות המיון הזה נשארו בכל זאת כדורים נותבים בודדים. איש אחד נשא על כתפו את מכונת הירייה. מכשירי הקשר פעלו בעמדות.
אבי, וולודיה שטיישלייפר בעל ניסיון קרבי ממלחמת העולם הראשונה צעד יחד עם אריאל שרון. שרון נשא על כתפיו מרגמה של 2 אינץ' קטנה ואבי סחב 6 פגזים. השניים שלא יראו מהאויב יצאו לפרדס. בחצי הדרך, במרחק של 400 מטר בין פרדס לפרדס, ירו את הפגזים תוצרת ישראל ונסוגו. הם לא הצליחו לפוצץ את עמדת שאנטי.
בלילה התרחש הפיצוץ בביר עדס. יחידת החבלנים קיבלה פח של 16 ליטר ובו חומר נפץ תוצרת הארץ "שדות" שמשתמשים בו לפיצוצים מבוקרים במחצבות וגורמת לרעש עז. כל אחד מאיתנו נשא פח כזה.
הקשרים הביאו מקורס הקשר שהיו בו רק בתחילתו את מכשירי הקשר ק' תקרא ק' 300 – מכשיר כבד הנישא על הגב ולו בטריות גדולות. למכשיר הותקנו זוג אזניות ומערכת יד. האוזנייה הייתה דמוי שפופרת טלפון. הקשר הלך עם האוזניות על אוזניו ודיבר במיקרופון בעודו רץ אחרי מפקדו.
צעדנו בלילה בבוץ לעבר ביר עדס. יצאנו מגני עם, ירקונה, חצינו את נחל קנה בבוץ הכבד. אנשים רבים החליקו ולא יכלו לצאת לצידו השני של הוואדי. אף הנשק התלכלך וניזוק בבוץ. שמענו מרחוק את הקשרים.
המפקדה היא מרכזית וביניהן יש תחנות בשטח, ע' אחת ו-ע' שניים, על מנת לוודא שהקשר לא ניתק. מדי פעם היו שואלים "איך אתם שומעים אותי" והתשובה הייתה 5:5. הקשרים הללו היו "ירוקים" עדיין ללא ניסיון. בימים ההם תרגמו את נוהלי הקשר מאנגלית. באנגלית זה היה אמור להישמע כך "רפורט מיי סינגלס" ותרגמו "הודע עוצמת איתות". הקשרים לא ידעו עברית כל כך טוב ועל כן בלילה נשמעו הקשר צועק "הלו על עין אחת עצמות אבותיי". אנו שהלכנו בעקבותיהם פרצנו בצחוק עז. זה היה צבא ההגנה "קוקו ריקו" – צבא חֶלֶם. מזלנו שהאויב שניצב מולנו היה גרוע יותר. הגשם עשה בנו שמות, אי אפשר היה לשמוע למרחק. איגפנו את ביר עדס ממזרח. מחלקה אחת התרחקה לעבר ג'לג'וליה על מנת ליצור חסימה ולמנוע כל סיוע של האויב לביר עדס. סיוע כוחות צבא היה עלול להגיע מכיוונה של ג'לג'וליה, ועל כן הוצב שם מארב מבעוד מועד.
הגענו ממזרח לביר עדס. בכפר הערבי נבנה בית הספר מאבן. כל החושות היו בנויות מצואה, חומר והגגות עשויים מקש ופח. ידענו כי הפיקוד של הצבא העירקי נמצא בבניין האבן. היינו אמורים לכבוש את הבניין ולפוצץ את בית הספר ואת הבאר של שאנטי הבנוי בטון ומאבן ירושלמית.
המחלקה הגיעה בעיצומו של הגשם אל הבניין. הערבים שנמצאו בבניין כלל לא שמעו אותנו. התמקמנו כ-30 מטר מבית הספר וג'דע וצוותו העמידו את המקלע הכבד – הבראונינג על האדמה וכלל לא התחפרו. הם התיישבו ולא שכבו למטווח כשהמקלע לפנים. שכבתי לפני ג'דע עם פח חומר הנפץ והגנתי עליו בגופי. כך עשו כל הנוכחים. כשכולם התמקמו בעמדותיהם ניתנה פקודת אש. בדיעבד התברר שרבים מהרובים כלל לא ירו מכיוון שהיו מלאים בבוץ. מה שירה היה הבראונינג שירה היטב צרורות של 100 כדורים. בחיים לא שמענו קונצרט כזה, כשאנו ירינו היו אלה צרורות רק של 5 כדורים בלבד. לנו לא הייתה תחמושת רבה והם ירו בגדול, כמו הצבא הבריטי. היו להם כדורים חודרי שריון. הם קלעו באבני הקיר והכדורים הנותבים חדרו את הקיר, האירו אותו והתפוצצו כזיקוקי די-נור בצבעים שונים. מכונת הירייה השווארץ לוזה ירתה אף היא וגם המרגמות ירו איתה. חלק מהפגזים תוצרת הארץ איבדו את הזנב מיד אחרי ששוגרו מקנה המרגמה, התהפכו באוויר כמו פורפרה וגרמו לרעש נוראי ואף נפלו על כוחותינו. למזלנו הם לא התפוצצו. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשו בהם בעת קרב. כוחות האויב היו בהלם, ואצלנו שררה השמחה מרוב הרעש. אינני יודע אם אותו יום ירו הערבים לעבר כוחותינו או לא כי בסיכומו של דבר רק בחור אחד מכוחותינו נפצע כשכדור עבר דרך עכוזו ולא בטוח שזה היה כדור של האויב או מאש כוחותינו.
הערבים צעקו יָה בה יֶה. פאניקה נוראה אחזה בהם. יריות הבראונינג עשו בהם שמות, ולנו היו כסרט נפלא.
גמרנו אומר שאין מסתערים על הבניין לכובשו אלא נסוגים. נסגנו עם כל כלי הנשק וחומרי הנפץ ולא השארנו דבר בשטח. נסגנו בצורה מסודרת ומאורגנת. התגבורת של האויב במשאיות שהייתה אמורה להגיע מג'לג'וליה לביר עדס ולסייע לכוחות האויב עלתה על האמבוש – המארב שהכינו כוחותינו, שם נהרגו ערבים רבים.
החבלנים שבו לכפר סבא ולמחרת בבוקר ראו מהעמדות של מגדיאל שכל הערבים נטשו את ביר עדס וברחו מזרחה, כולל צבא ההצלה העירקי וצבאו של קאוקג'י. הם פנו לתקוף את שער העמקים.
העברנו את עמדות החבלנים לצידה המזרחי של ביר עדס מול ג'לג'וליה שהמרחק ביניהם היה יותר מק"מ אחד.
כך עמדה בגבורה מגדיאל מול כוחות האויב במלחמת השחרור, ועל כך זכתה לנס הקוממיות מידי ראש הממשלה דוד בן גוריון.