|
גנתון שלף (שטיינשלייפר)
מגדיאל
גנתון שלף - יליד שנת 1928
ש: ספר על ימי ילדותך
הוריי. זאב ויפה שטינשליפר, היו חקלאים במושבה מגדיאל. גם היום, בגיל 77, אני חי במגדיאל.
למדתי בבית ספר התיכון החקלאי בפרדס חנה.וסיימתי את לימודיי בשנת 1946. בבית הספר התיכון חלק מהמקצועות למדנו מספרים באנגלית, מפני שבתקופה ההיא לא היו עדיין ספרים בעברית, דבר שעזר לי אחר כך.
לאחר סיום לימודיי גויסתי למשטרת היישובים העבריים, זה היה השירות הלאומי באותם הזמנים. שירתי שנה אחת. באותה תקופה, בזמן שהייתי במשטרת היישובים, עברתי אימונים מטעם ההגנה. למעשה משטרת היישובים העבריים הייתה זרוע של בלתי רשמית וחסויה של ההגנה. בתקופה שהייתי נוטר עשיתי בחינות בגרות של אוניברסיטת לונדון שנקראו London Matriculation.
לאחר השירות במשטרת היישובים הגשתי בקשה להתקבל ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. רציתי ללמוד שם תעשיית מזון, כי מקצוע זה עניין אותי באותו זמן. התקבלתי ללימודים, אבל דחיתי את מועד התחלת הלימודים עקב המאורעות בשנת 1947, אחרי הכרזת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר. היות והייתי סליקר (מסתיר נשק) של ההגנה במגדיאל, ציפיתי שתהיה הרפתקה - יהיו מאורעות - ונהיה מגויסים, ולכן הודעתי לאוניברסיטה שמסיבות משפחתיות לא אתחיל את הלימודים בספטמבר 1947. ב-12 בדצמבר 1947 גויסתי עם שאר החי"ש (חיל שדה) למחלקות שהיו בקלמניה. לאחר זמן, המחלקות האלה הועברו לפרדס סבירסקי בכפר סבא וצורפו לפלוגה ב'' של גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני. ככה גויסתי לצבא. צלם מכפר סבא צילם אותנו, כל שניים בתמונה אחת, לפנקס חיל. בן הזוג שלי בתמונה נהרג זמן קצר לאחר מכן. לכן התמונה המשותפת שלנו הגיעה לאכ"א (אגף כוח אדם), שם עסקו גם בחללים. מאחר והאי סדר שלט, לא גויסתי לצבא באופן רשמי עד אוגוסט 1948. זאת אומרת, שמדצמבר 1947 עד אוגוסט 1948 לא הייתי חייל באופן רשמי, ולא היה לי מספר. לבסוף, כשקיבלתי מספר באוגוסט 1948 הוא כבר היה בן 5 ספרות. לעומת זאת חבריי שהתגייסו וצולמו יחד אתי קיבלו מספרים אישיים בני 4 ספרות.
איך נעשיתי חבלן?
בפברואר 1948, עזרא אילון, שאז נקרא עזרא הק, בא על אופנוע לפלוגה ב'. הוא היה הנשַק של הגדוד והוא קיבל - לא יודע מי קבע את זה - שבעה אנשים שיהיו סבלים לפעולת פיצוץ באבו חיג'לה. עזרא עשה לנו קורס מזורז בחבלה; כל אחד מאתנו הדליק פתיל באורך של 10 סנטימטר, השהייה של 10 שניות, כאשר בקצה השני שלו היה נפץ שהוטמן באשכולית. אחרי עשר שניות האשכולית התפוצצה. זה היה התרגול לקראת הפעולה האמיתית שהייתה באותו ערב. מאותו יום נהייתי חבלן. עזרא בא למחרת רכוב על האופנוע והרכיב אותי על הכנף האחורית ללא מושב. הוא לקח אותי להרצליה ועשה אותי לעוזר האישי שלו. עסקנו בהסתרת חומרי נפץ בבאר של פרדס גן חיים שם התארגנה באותו זמן פלוגה ג' של גדוד 32. כשנפתח קורס חבלנים במחנה דורה אני הייתי גם חניך וגם האפסנאי. כמעט בכל לילה יצאנו לפעולות מיקוש וחבלה. מאז ועד פירוק הגדוד בתחילת 1950, זאת אומרת כשנתיים, הייתי חבלן.
במשך כל אותה התקופה למדתי בעצמי את תורת האלקטרוניקה מספרים של האדמירליות הבריטית שקיבלתי מפנקביץ, ממשוחררי מלחמת העולם השנייה. למדתי אלקטרוניקה, מפני שעניין אותי הנושא הרדיו ובעיקר שידורי רדיו. מאוחר יותר ניצלתי את הידע שרכשתי.
בתחילת 1950 חטיבת אלכסנדרוני וגדוד 32 פורקו. הוצבתי בפלוגה מסייעת של גדוד 12 של גולני בגליל. רציתי לממש את הקבלה שלי לאוניברסיטת קליפורניה, אבל לשם כך הייתי צריך לקבל שחרור מוקדם. זאת הייתה זכותם של אלה שהתחילו לימודים ואחר כך התגייסו לצה"ל. ועדה שדנה בזה בקריה אמרה שאמנם מגיע לי שחרור, מפני שהתקבלתי לאוניברסיטה לפני הגיוס, אך היות ולא התחלתי ללמוד, החוק אינו מתיר את שחרורי. אחד מחברי הוועדה, פרופסור לוי מהטכניון, יצא מהוועדה ואמר לי: ”אני מבטיח לך שלאחר שתשתחרר ותעבור את בחינות הכניסה לטכניון, אני ערב לכך שנקבל אותך ללימודים". הייתי צריך לעבור את הבחינות. עשיתי עסקה עם המפקד שלי, והעבירו אותי להדריך חבלה בקורס מ"כים שהיה בשרונה הגלילית. משם הייתי יוצא לחיפה לעשות את בחינות הכניסה לטכניון ועברתי אותן. בפברואר 1950 סוף כל סוף השתחררתי.
הלימודים בטכניון התחילו חודשיים קודם לכן. באתי אל פרופסור לוי והוא היה מופתע. הוא זכר אותי ואמר לי: ”אולי תחכה עד סוף השנה, חבל שתיכנס ככה באמצע הלימודים". התעקשתי שאני רוצה להתחיל ללמוד מיד, והוא קיבל אותי. התחלתי ללמוד בטכניון בפקולטה להנדסה כימית. זאת הייתה ברירת מחדל, מכיוון שבאותה תקופה לא הייתה בטכניון מחלקה לתעשיית מזון. המחלקה הזאת הוקמה שנים אחרי זה. למדתי בטכניון שנה אחת ובסופה היו לי ציונים לא רעים. מבחני סוף השנה היו בחודש אוגוסט והלימודים בקליפורניה התחילו בתחילת ספטמבר. הייתי צריך לקבל את דף הציונים מהטכניון וזה לא היה פשוט, פרופסורים יצאו לחופשות לאחר המבחנים. רק לאחר סוכות, כמעט אוקטובר 1950 שקיבלתי את הציונים מהטכניון. שלחתי לקליפורניה וקיבלתי את האישורים על מנת לקבל ויזת סטודנט לארצות הברית.
במוצאי חג שמחת תורה יצאתי בטיסת TWA במטוס "קונסטליישן". הטיסה ארכה יותר מיומיים. המטוס עצר לתדלק בכל בירה אירופאית עד שהגעתי לניו יורק. לאחר שביליתי יום בניו יורק עם קרובים שלי - הדוד והדודה ובני הדודים - טסתי לקליפורניה. הגעתי לסן פרנציסקו ושם חברי אבנר נגר, שכבר היה סטודנט לארכיטקטורה, קיבל אותי ועזר לי להסתדר. באוניברסיטה התייחסו אליי יפה מאוד, וקיבלו אותי ללימודים למרות שאיחרתי בכמה שבועות. עמדתי בפני בעיה קשה: לימודי תעשיית מזון היו בפקולטה לחקלאות, לעומת זאת אני למדתי הנדסה כימית בטכניון. לא ידעתי מה לעשות. פניתי לעזרה אל הדוד של מג"ד גדוד 32 צבי גרמן. שמו היה חסיד והוא היה פרופסור למדעי החיים. הוא היה ישראלי לשעבר, ודיבר עברית. אמנם ידעתי לקרוא ולכתוב אנגלית מהלימודים בפרדס חנה, אבל לדבר כמעט ולא ידתי. נפגשתי עם פרופסור חסיד והוא יעץ לי להמשיך ללמוד הנדסה כימית ולקחת את המקצועות של הנדסת מזון כמקצועות בחירה בפקולטה לחקלאות, כי אם הייתי שייך לפקולטה לחקלאות לא הייתי יכול לקחת קורסים בהנדסה. כך התחלתי ללמוד הנדסה כימית. לקחתי המון קורסים: כמעט כפליים מהמינימום הנדרש, מפני ששילמתי לפי סמסטר ולא לפי נקודות. אחרי שנה אחת התקבלתי גם
ל Tau Beta Pi Honor Society - - אגודה שמקבלת לשורותיה רק תלמידים מצטיינים. זה היה דבר חשוב מאוד להמשך הלימודים שלי, מפני שבעזרת החברות באגודה והציונים הטובים שלי, יכולתי להיכנס לכל קורס שמצאתי לנכון: כמו למשל קורס בקטריולוגיה. למדתי אותו ביחד עם סטודנטים לרפואה. אחרי שנה וחצי בערך בברקלי קיבלתי תואר BS. הצלחתי לקבל עבודה במפעל ענק לשימורים, אחד הגדולים בעולם, Hunt Foods בפולרטון שבקליפורניה. עבדתי שם במשמרת לילה עד מיולי עד נובמבר 1952. העבודה הייתה קשה: הייתי ממונה על בקרת איכות, אבל למדתי באופן מעשי את הנושא של בקרת איכות סטטיסטית. זה היה דבר חשוב מאוד להמשך עבודתי בארץ.
אחרי שהסתיימה העונה נסעתי במכונית שקניתי לניו יורק. בנסיעה שלי, כשאני נהג ירוק לגמרי, נכנסתי בטנסי לסערת שלג נוראית והתנגשתי במכונית אחרת. המכונית שלי נהרסה לגמרי - מזל שלא נהרגתי - ומזל שבמכונית השנייה אף אחד לא נהרג. הגעתי בסוף לניו יורק ברכבת. בניו יורק התקבלתי לעבודה ב Food Research Laboratories -, מעבדה שעסקה בבדיקת מזון ותכשירים כימיים, שהייתה שייכת ליהודי בשם עוזר. עבדתי שם במשך יותר משנה. בינתיים, הויזה שלי פקעה, מפני שלפי הויזה החד פעמית שהייתה לי, היה מותר לי לעבוד רק שנה וחצי. באוניברסיטת קולומביה בניו יורק פגשתי את פרופסור גיידן וסיכמתי איתו שאעשה מחקר לתואר שני (MS) בהנדסה כימית. התחלתי במחקר תוך כדי עבודה ב-Food Research .
כשהתחילו הלימודים בספטמבר 1953 כבר גמרתי את סקר הספרות ונכנסתי ישר לאוניברסיטה לבנות את הציוד הניסיוני לעבודת המחקר שלי. העבודה התמקדה בסטריליזציה של הנוזל המיועד לתסיסת פניצילין. בימים ההם ייצרו פניצילין בדרך של תסיסה. את המחקר הזה מימנה הוועדה לאנרגיה אטומית האמריקנית. בינתיים הקרובים שלי עזרו לי לחפש כלה, מפני שהודעתי שאני כעת מוכן להתחתן. זה היה דבר חריג מפני שבחורים יהודים בגיל שלי, הייתי אז בן 25, במעמד של מהנדס מועמד לתואר שני, בדרך כלל טענו שהם לא רוצים להתחתן.
אחרי שהכרתי בחורות יהודיות נהדרות רבות מאוד, הכרתי את ג'ין. פגשתי אותה בארוחת ערב שבת אצל בני דודים שלי, מקום שהייתי כל ערב שבת בא אליו למלא את הבטן שלי, מפני שהייתי סטודנט עני. התברר שג'ין היא קרובה רחוקה-רחוקה של אשתו של הדוד שלי, עוד מאוקראינה. כך, שבערך בזמן שעמדתי לגמור את עבודת המחקר שלי לקראת התואר, כבר החלטנו להתחתן. התחתנו בניו יורק ב-13 ליוני 1954. מתנת החתונה של הפרופסור שלי הייתה הדפסת עבודת המחקר שלי, במקום שאני אצטרך לעשות זאת, ובזה הוא חסך לי הרבה כסף. חזרנו לישראל והוריי סידרו לנו דירה בשכירות במגדיאל.
במשך שנה גרנו בשכירות. אבי קנה לי משק בן 10 דונם עם בית, אמנם ישן, במורד הרחוב מבית הוריי. עברנו לשם כשנולדה הבתהבכורה יהודית באוגוסט 1954. בתחילה עבדתי ב"יכין שימורים" בפתח תקווה כמנהל ייצור. עבדתי שם שלוש שנים וחצי. בינתיים נולד נחמן. עברתי ל"אביק תרופות" ברמת גן. שם במשך שנה עשיתיעבודה שונה לגמרי. אני הייתי הקבלן הכללי של "אביק" להרחבת מפעל התרופות ברמת גן בתקציב של מיליון דולר. זה היה סכום עתק בימים ההם. רכשתי ניסיון רב בהקמת מתקנים כימים. בסוף השנה הזאת התקבלתי לוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל. עבדתי 7 שנים בוועדה לאנרגיה אטומית והייתי בין ממקימי קמ"ג. בהתחלת השירות שלי שם נשלחתי לצרפת ללמוד כיצד עובדים עם חומרים רדיואקטיביים. זהבה נולדה בדצמבר 1958 לפני שנסענו לפריז. ביליתי יפה בפריז, כמעט שנתיים, עם כל המשפחה. נהנינו גם מהעיר ומהנופים. חזרנו ארצה באוניה "תיאודור הרצל". חזרנו לבאר שבע. בבאר שבע המשכתי לעבוד בקמ"ג. אלישבע נולדה ביולי 1963 בבאר שבע.
בסוף 1965 הסתיימה העבודה שלי בקמ"ג והתקבלתי ללימודי דוקטורט בהנדסה כימית בברקלי, בקליפורניה. הפעם נסעתי לשם בתנאים מצוינים, עם כל המשפחה. כולנו קיבלנו כרטיס ירוק (גרין קארד), מפני שנסענו כמהגרים. נסענו לברקלי עם ארבעה ילדים. קיבלנו דיור סטודנטים מטעם האוניברסיטה, בצריף שהיה מגורי קצינים במחנה צבא אמריקאי במלחמת העולם הראשונה. את הצריפים האלה העבירו למה שנקרא University
Villag, שיכון לסטודנטים נשואים. קיבלתי משכורת צנועה מאוד בתור עוזר מחקר באוניברסיטה, ורוב ההכנסה באה מאשתי שעבדה בהנהלת חשבונות בעיר ברקלי. היינו בברקלי יותר משלוש שנים. נהניתי מאוד בלימודים, גם הצטיינתי בהם ועשיתי מחקר גדול ומעניין: מחקר ניסיוני שנושאו היה רתיחת נוזלים באפס כוח משיכה של כדור הארץ. המחקר הזה מומן ע"י נאס"א מפני שהמידע הזה מעניין בחלליות שבהן כוח הכבידה הוא אפס. אז למזלי המחקר הזה מומן והצלחתי בו. בינואר 1969 לפסדינה בטקסס מפני שקיבלתי משרת מהנדס בכיר בחברת הנפט Shell Oil Company. הנושא של העבודה שלי היה החדרת מחשבים למתקנים בבתי הזיקוק. את הידע בתחום רכשתי משירותי במילואים בחיל הקשר, מקורסי אלקטרוניקה ומתחביבי כמפעיל תחנת רדיו. במחשבים ובבקרה ספרתית התחלתי לעסוק בעבודתי בקמ"ג. עבדתי שם כשלוש שנים. בתקופה הזאת יזמתי וניהלתי פרוייקט בקרה בעזרת מחשבים של מתקן חדש של Catalytic Reformer וגם פטנט שפיתחתי נרשם על שמי. ב 1970 נולד בן הזקונים שלנו ראובן בטקסס סיטי. בסוף 1971 חזרנו ארצה.
התחלתי לעבוד כמנהל המכון לאוטומציה תעשייתית שהיה משויך, מבחינה ניהולית, למכון לפריון העבודה והייצור, שהיה אז חלק ממשרד העבודה. בעקבות היחס הגרוע לילדיי הוצאתי אותם מבתי הספר, את נחמן העברתי לבית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב. את זהבה שלחנו לפרדס חנה לפנימייה. היא הייתה בסך הכל בכיתה ו'. היא למדה שם עד סוף כיתה י"ב. יותר מאוחר אלישבע גם למדה שם. ולבסוף, שנים אחרי זה, אחרי שלמד בחטיבת הביניים, גם ראובן למד בפרדס חנה. כך שמחמשת ילדיי, ארבעה הם בוגרי בית הספר החקלאי פרדס חנה, ונחמן בוגר בית הספר להנדסאים.
שבע שנים ניהלתי את המכון לאוטומציה תעשייתית. המשימה שלנו הייתה להחדיר שיטות אלקטרוניות, אוטומטיות ומחשבים כדי להגביר את יעילות העבודה בתעשייה ובחקלאות בישראל. בהתאם לכך, עזרנו להקים את הסניף הישראלי של אגודת המכשירנות האמריקאית ואני הייתי המזכיר הראשון של הסניף בישראל. האגודה הזאת קיימת עד היום.
בתוקף היותי מנהל המכון לאוטומציה תעשייתית, שהיה נושא טכני חדשני, נשלחתי מטעם המכון לפריון לכנס של מכוני פריון אירופאים שהתקיים באנקרה, טורקיה. לאחר מכן, הייתי המנהל של שני מחזורים של סמינרים בני כמה שבועות להעברת טכנולוגיה לארצות מתפתחות. במחזור הראשון היו אנשים מדרום אמריקה ובמחזור השני היו אנשים מהמזרח הרחוק. הסמינרים האלה בוצעו עבור משרד החוץ שלנו.
אניחושב שהדבר הכי גדול שעשינו היה ב- 1974 כשהחדרנו לישראל את המיקרו מחשבים. אלה הם הג'וקים שנמצאים היום בכל מחשב אישי. כשהתחלנו לעשות זאת הייתה ספקנות בארץ, בעיקר בטכניון. אוניברסיטת תל אביב התייחסה לזה באהדה. ערכנו קורסים ראשונים בארץ לאנשי התעשיות הצבאיות,התעשייה האווירית וצה"ל. נראה לי שחלק מההצלחה של תעשיית ה-"הי-טק" בישראל היא הצלחתנו בהחדרה המוקדמת בעולם של השימוש במיקרו מחשבים. כשההחדרה הזאת הצליחה, וראינו שסוכני הציוד בישראל גם כן התבססו והצליחו למכור את הציוד ישירות לתעשייה ולתת את ההנחיות ואת העזרה, החלטנו שהמשימה שלנו כמשרד ממשלתי הסתיימה בהצלחה וסגרנו את המכון לאוטומציה.
עברתי לבאר שבע לנהל את מפעל הפוספטים באורון. מפעל הפוספטים היה בצרה והושבת: התנור הענקי שם הוא הכי גדול בעולם. אורכו 150 מטר וקוטרו 5 מטר וחצי. הוא היה עובד שבועיים ומושבת שבועיים לתיקונים. לבנים היו נופלות, פיצוצים נוצרו במעטפת הפלדה שלו, ועוד. הבאתי מומחים מחוץ לארץ לייעץ לנו. הצלחנו לתקן את התנור הזה שלא יתפוצץ והוא עבד 120 יום ללא הפסקה. הפעלת התנור בנפט וגז לא הייתה כדאית כלכלית. שכרתי חברת כלכלנים ובעזרתם הגענו למסקנה שאין תקומה לייצור פוספט בתנאים האלה עם הדלק היקר. נכתב דו"ח על כך ואני הגשתי אותו להנהלה. התגובה של מנהל חברת הפוספטים בנגב הייתה לפטר אותי מפני שהוא אמר: "מנהל מפעל לא יכול להציע לסגור את המפעל שלו". הוא הפעיל את המפעל עוד כמה חודשים בהפסדים גדולים ולבסוף סגר את המפעל.
התחלתי לעבוד אצל אחי בחברת Intershape Engineering שעסקה בייבוא מכונות לתעשייה מיפן ולבסוף גם הפצת מכונות תעשייתיות ישראליות לתעשייה ביפן ובקוריאה. עבדתי עם אחי 13 שנה עד שיצאתי לגמלאות בגיל 65. זאת הייתה עבודה נפלאה: נהניתי ממנה מאוד וגם מההטבות של הנסיעות לחו"ל. נסעתי 3 פעמים ליפן, נסעתי לתערוכות בארה"ב, בפריז ועוד מקומות, לפי הצורך בעבודה. בזה הסתיימה הקריירה התעשייתית שלי.
במשך השנים עשיתי עבודת התנדבות בקהילה. מגיל 27 אני חבר בבנייה החופשית בלשכת ראש העין בפתח תקווה. הייתי בין מפעילי תחנת החובבים בבית הלוחם באפקה וקיבלתי על זה גם הוקרה ב- 1976 על שירות לציבור. כשהיינו בטקסס ניהלתי את בית ספר יום ראשון (Sunday School) של הקהילה היהודית שהייתה במרכז נאס"א בקליר לייק סיטי, ועשיתי זאת בהתנדבות במשך 3 שנים. הייתי חבר בהנהלת בית הספר החקלאי פרדס חנה תקופה מסוימת והייתי גם שותף להקמת ארגון בוגרי בית הספר. בשנים האחרונות עזרתי והשתתפתי בארגון שני כנסים של בוגרי בית הספר החקלאי שעברו בהצלחה.
יצאתי לגמלאות ובו ביום קיבלתי שתי הצעות עבודה והסכמתי לעבוד בהן: אחת מהן כיועץ לעורך של עיתון "מכשור ובקרה" והעבודה השנייה לארגן קורס לעובדים של נייס סיסטמס. נייס סיסטמס אז הייתה חברת "סטרט אפ" שייצרה מכשירי הקלטה ממוחשבים רבי ערוצים עבור שדות תעופה, בנקים וחברות ביטוח. העבודה בנייס ארכה כ- 3 שנים. בעבודה בעיתונאות כתבתי מאמרים, ראיינתי אנשים וביקרתי בימי עיון וקורסים כעיתונאי. העבודה הזאת עם העיתונאות המקצועית נמשכה כעשר שנים.
יש לנו חמישה ילדים: שלוש בנות ושני בנים. כולם שירתו בחיל מודיעין, חלקם גם בצבא קבע. כולם התחתנו עם ישראלים. עד היום נולדו 13 נכדים: 8 בנים ו-5 בנות. לנכד הגדול ביותר, לאבישי שוהם שהתחתן עם שירה, יש בן - הנין הראשוןשלנו. שמו כפיר; הוא נולד בשנת 2003.
זה הסיכום של המפעל החשוב ביותר של המשפחה.
גנתון רואיין ב- 17.8.05.
|